תסריט ובימוי: דיוויד קרוננברג, ע"פ ספר מאת דון דלילו.
שחקנים: רוברט פטינסון, שרה גאדון, פול ג'יאמטי, קווין דוראנד, אמלי המפשייר, סמנתה מורטון, ג'ולייט בינוש, ג'יי ברושל.
בעברו, היה קרוננברג עושה את כל מה ששאר הבמאים ההוליוודים למיניהם לא עשו. הוא עסק בנושאים משונים, היה לו סגנון קולנועי ייחודי וסרטיו היו תמיד מעוטרים בסקס, אלימות ועירום. בסרטיו הוא עסק בכל דבר ביזארי שניתן להעלות על הדעת; מסע אל תוך נבכי מוחם של אנשים המגיעים לפורקן מיני מצפייה בתאונות דרכים או השתתפות בהם, מסע מפורט על הפיכת אדם לזבוב ועוד. אך מ – 2005, קרוננברג כבר לא היה קרוננברג. הוא, כמו שאומרים, התקרב ל"מיינסטרים". הוא שמר על סגנונו – מין, אלימות – אך עשה זאת בסרטים שהם יותר הוליוודים ופחות ביזאריים. ואז, בסרטו האחרון – "שיטה מסוכנת" – הוא הגיע למצב בו הוא זנח לגמרי את ההוא הישן שלו, ועשה סרט משמים. לפי הטריילרים ל"קוסמופוליס", נראה כי קרוננברג חוזר לעצמו. האם זה המקרה? לא כל-כך.
במרכזו של "קוסמופוליס" עומד אריק פקר, אותו מגלם באדישות עצבנית רוברט פטינסון. אריק הוא מיליארדר בן עשרים שמונה ובעל חברה משל עצמו. אריק קם יום אחד בבוקר ומחליט כי הוא חייב להסתפר במספרה בצד השני של העיר, למרות הזהרותיו של שומר ראשו. אריק נוסע בלימוזינה שלו ברחבי העיר, ובדרך אוסף אנשים שונים, חלקם קשורים אליו אישית וחלקם קשורים אליו דרך העבודה. דרך האנשים הללו, אנו מגלים מיהו אריק, ומיהו כאדם וכעובד. במהלך אותו יום בודד, אריק עובר את המסע המסוכן והחשוב של חייו; הוא מגלה כי הוא רוצה לבלות עוד זמן עם אשתו שהוא בקושי מכיר, הוא מבין את הדחף שלו לגלות דברים שהוא עוד לא גילה, חבר טוב שלו מת, יש הפגנות ברחבי העיר ויש איומים על חייו. ומה הלאה?
זהו יום חשוב לאריק, מכיוון שהוא מהמר נגד מטבע היואן. אבל, הוא מחליט להסתפר, כך שכל האנשים החשובים בעבודתו, נאספים על-ידיו. כמו שאני רואה את הסרט, הוא מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון, רוב האנשים שנמצאים עם אריק בלימוזינה שלו – חוץ מגיחות קטנות לאכול עם אשתו ולסקס – הם עובדים שונים בחברה שלו. דרך אותם עובדים, אנו כצופים מגלים יותר על חברתו של אריק. אבל זהו החלק המשעמם, בספר ובסרט. הוא מרובה בדיבורים על מטבעות חוץ, השקעות פיננסיות, שוק ההון ובכללי- הוא מתנהל, נראה ונשמע – בדרכו המוזרה – כמו פגישות של איש עסקים. בחלקו השני, הסרט מתנהל לקראת הלילה ובלילה. בחלק זה, הברברת המשמימה מעט על עבודתו של אריק פוסקת, וקורים הדברים המשמעותיים של הסרט.
כל הסרט מורכב מדיבורים. הזמן הארוך ביותר בלי דיבורים הוא בקושי חצי דקה. כל הזמן אנשים מדברים, על עבודה, על החיים, זכרונות, לא משנה מה- הם מדברים. בחלק הראשון של הסרט, הדיבורים האלו יכולים לשעמם רבים. אך אם לרגע נפסיק להתייחס לזה כדיבורים חסרי משמעות ובאמת נקשיב, נגלה כי הדמויות כולן מדברות תובנות על החיים, ולכולן יש דעה מיוחדת ולעתים אך פילוסופית על הדברים שקורים בעולם. החלק השני של הסרט לא שונה, אך הוא מעניין הרבה יותר. הדמויות מעניינות יותר, אריק עצמו נהפך למעניין יותר והתפאורה הרגילה של הלימוזינה ננטשת מעט, ואנו עוברים לאט מעט לוקיישנים.
קרוננברג בונה את העולם בצורה תיאטרלית משהו; ללא הרבה תנועות מצלמה, תמיד המצלמה מול המדבר, מול הדמות. רק לעתים המצלמה מצלמת מכיוון אחר, מזווית אחרת. וזה עובד. זה נותן לסרט תחושה מוזרה, קטנה ולא מאסיבית. אבל הספר לעולם לא היה עובד בתיאטרון, בגלל שתמיד קורה משהו בחוץ. תמיד יש התרחשות כלשהי גדולה בחוץ- קולות, דיבורים, צעקות, הפגנות. העולם שבחוץ מתואר בפרטי פרקים, לא נזנח. דרך הלימוזינה, עיצובה המדוקדק והדמויות שעוברות בה, בונה קרוננברג עולם משונה, כך שנראה כי כל מה שקורה בעולם, מתנקז למקור אחד- הלימוזינה. בזכות התיאור המדוקדק של החיים שבחוץ, העולם של "קוסמופוליס" נראה הזייתי משהו, כמו חלום משונה וביזארי אותו חולם אריק. ואז, כמובן, מגיע חלקו השני של הסרט, הלילה, אנו עוזבים את הלימוזינה אט-אט, ופה קרוננברג זונח את הסגנון התיאטרלי ומצם את הסרט כמו כל סרט אחר.
בגלל התחלפות הדמויות המרובה בסרט, יש בו לא מעט שחקנים. כולם טובים, בדרכם, אך ללא ספק יש כמה בולטים יותר, כמו שרה גאדון, שמשחקת את דמותה של אשתו של אריק, אישה מופנת, שקטה ומוזרה, משוררת שאוהבת את השקט. גאדון נותנת הופעה מאופקת ושקטה, לצד כל הרעש שמסביבה. היא בדיוק מה שהיא צריכה להיות, לא פחות ולא יותר. חוץ מגאדון, האדם שהרשים אותי ביותר היה פול ג'יאמטי, ששיחק כנראה את הדמות החשובה בסרט חוץ מאריק. קשה להסביר על דמותו בלי לספיילר, כך שהדבר היחיד שאני אומר זה שהופעתו של ג'יאמטי הייתה נהדרת, ותאמה כמו כפפה לתיאור דמותו בספר. אין ספק שכל שחקן ודמותו השאירו חותם כלשהו, הן על הצופים והן על דמותו של אריק. אבל כנראה ההפתעה הגדולה ביותר של הסרט היה רוברט פטינסון, שמנסה להוכיח לעולם שהוא לא עוד שחקן-פוסטר של טינאייג'ריות מטורפות המאוהבות ב"דמדומים". אין ספק שקרוננברג סחט את המיץ מכישרונו, כשפטינסון מגלם בצורה נפלאה את דמותו של אריק, דמות מנוכרת, מרוחקת וללא ספק אדם נוראי.
"קוסמופוליס" הוא לא מה שראיתם בטיזר שלו. הוא מוזר, מטורף ומשונה, אך לא עד כדי כך כמו בטיזר. הוא סרט מעניין, בעל דמויות מצוינות וסגנון ייחודי. חמישה אנשים עזבו את האולם, כולם לפני שהסרט באמת נהיה מעניין. אבל השאלה שאח שלי שאל אותי אחרי הסרט הייתה: "נכון, מנקודה מסוימת הוא היה נהדר, אבל מה אם הדרך אל הנקודה הזו? היא הרי הייתה משעממת." לא ידעתי מה בדיוק לענות לו, כי אני כנראה נמנה בין היחידים שמצאתי את כל הסרט מעניין ולא משעמם כלל. אני לא אתיימר להגיד שהבנתי הכל, אך אני לא אשקר ואגיד שהשתעממתי. במהלך האכילה בטל-בייגלס חשבתי על זה. ולמרות הכל, אני אבין את האנשים שימצאו את הסרט טוב בדיוק כמו שאני אבין את האנשים שימצאו אות משעמם או לא קוהרנטי. זה אמנם לא הקרוננברג הישן, אבל אולי זה אבן דרך, שמסמלת כי אולי קרוננברג הישן לא יחזור, אבל יש אחד חדש, עם סגנון קצת שונה של סרטים, שבהחלט לא יורדים מסרטיו האחרים. "קוסמופוליס", הוא כנראה "עץ החיים" של השנה הקרובה. הרבה ישנאו, מעט יאהבו. אולי זה משהו לא בסדר איתי, אבל אני אשאר עם הדעה שלי, אלך נגד הזרם, ואגיד שאהבתי. אולי לא הבנתי הכל, אולי היה יכול להיות קצת יותר טוב, אבל אהבתי.
סיום הסרט: הזהרת ספויילרים: בסיום הסרט, נפגש אריק עם האדם שרוצה להרוג אותו, אדם שמכנה את עצמו בנו לווין. במהלך הסצינה, שאורכה היא כמעט עשרים דקות, מדברים אריק ובנו, ואריק מגלה מיהו האדם – שבעבר עבד אצלו כאנליסט של מטבע הבאט התאילנדי -, ולמה הוא רוצה להרוג אותו. הכוונות של בנו הן מוזרות וביזאריות, כמו כל הסרט. בנו רוצה להרוג את אריק לא כי הוא שונא אותו או את מה שהוא מייצג ולא כי הוא שונא את העשירים, אלא כי הוא רוצה להיחשב בתור משהו בחייו. הוא בטוח שאם הוא יהיה זה שיהרוג את אריק פקר, המיליארדר הצעיר, הוא יזכר לנצח. זה הדבר היחיד שהוא רוצה. בסצינה זו, מפגין פוך ג'יאמט תצוגת משחק נהדרת ונוקשה, של אדם החולה בנפשו, אך בדרכו הביזארית שלו. אין ספק שגם סצינה זו מכילה דיבורים רבים, על עבודה, על תובנות פילוסופיות ודעות משונות. הדברים שמייחדים סצינה זו, היא הסיטואציה בה עומדים הדמויות – בנו רוצה להרוג את אריק, ואריק יודע את זה. לשניהם יש אקדחים, לפעמים מכוונים זה לזה ולפעמים לא – וכמובן, הקטע המצוין בו אריק יורה לעצמו ביד, ללא ספק יזכר אצלי לנצח. בסופו של דבר, סיום הסרט היה כמו הסרט עצמו- מעורפל, לעתים לא מובן, ביזארי, אך מעולה. קרוננברג יצר יצירת מופת בעשרים דקות אלו, ולא אכפת לי מה יגידו אחרים.
ביקורת מעולה.
הנקודה המרכזית הטובה שלה היא שאיכשהו הצלחת לתאר את העלילה יותר טוב מהרבה מקומות אחרים שקראתי אותה, ולא הבנתי כל כך מה הקטע. בו זה מתואר טוב ובלי ספוילרים משמעותיים.
חוץ מזה, נחמד לראות איך אתה מתמודד עם סרט שציפית לו מאוד מאוד והוא לא הכי עמד בציפיות, למרות שהוא לא גרוע.
אני אכתוב דעה כשאני אראה. (:
הגעתי במקרה לביקורת הזאת כששקלתי לצפות בסרט. ובכן, ה"ברברת" הזאת זה לא הקטע המשעמם. זה ה-סרט עצמו. כל משפט שם זה שיח על סוגיות של הפוסט-מודרניזם. גיבור הסרט – הוא ה-פוסט-מודרניזם, והתגלמותו הקפיטליסטית. והסרט "לא נהיה יותר מעניין" בחלק השני שלו. זה שאנשים מתרגשים מיריות ומציצים ולא מרעיונות שנאמרים (המכונים "ברברת" בפי המבקר) זה באמת עצוב.
אני לא אמרתי שהשתעממתי מהסרט, בשום חלק בו. אני נהניתי ואף הערכתי את קרוננברג (ובעת הקריאה בספר את דלילו) על הדיאלוגים הנהדרים והרעיונות שהם מעלים. אני האחרון שהדבר שמרגש אותו ביותר זה יריות וציצים, פשוט, שאחרי כמעט שעה (שגם בה נהניתי מאוד) בה שמענו לא מעט דיבורים על נושאים כבדי משקל, זה קצת, אפשר אולי להגיד- "משחרר" לראות משונה שהוא קצת שונה (במקרה הזה- יריות). והסצינה האחרונה של הסרט, הייתה דומה מאוד לחלקו הראשון של הסרט, פשוט שהסיטואציה עצמה, המצב בו היו הדמויות, היה איטנסיבי יותר. וכך אולי אף מהנה יותר.