Feeds:
רשומות
תגובות

ביקורת – "ג'ו + בל".

User Posted Image

בימוי: רוני קידר.
תסריט: רוני קידר וסתו דיוויס.
שחקנים: רוני קידר, סיון לוי, רומי אבולעפיה, רענן חפץ.

בשנים האחרונות נעשה בארץ קולנוע. קולנוע אמיתי ולא מתפשר. טוב, לא כל הסרטים הם כאלה, אבל כל שנה אנחנו מקבלים כמה שהם בכל זאת משב רוח מרענן לסרט הבורקס הטיפשיים או הסרטים הכבדים והנוסחתיים שכבר מזמן נמאס לנו מהם. לצד סרטים על משפחות דתיות ועל הצבא, קמים יוצרים צעירים ואו עצמאיים ויוצרים משהו חדש ומרענן, שמביא ייחוד לקולנוע הישראלי העכשווי. בין אם זה דני לרנר עם "קירות", קשלס ופפושדו עם "כלבת", יובל מנדלסון ונדב הולנדר עם "חתולים על סירת פדלים" או אפילו ערן קולירין עם "ההתחלפות", כולם מביאים משהו שונה ומיוחד לקולנוע שלנו. אחרי צפייה בסרטים האלו [ובסרטים נוספים שהם יותר מיינסטרים כגון "העולם מצחיק" ו"הערת שוליים", שהם ללא ספק מעולים], למדתי להעריך מחדש את הקולנוע שנעשה בארץ. גם הצפייה היום ב"6 פעמים" של יונתן גורפינקל גרמה לי להעריך יותר את העשייה הקולנועית בארץ. אבל יש עוד סרט עצמאי ומיוחד אחד שלא ראיתי, כזה שאני שומע עליו המלצות רבות, ואף משחקת בו סיוון לוי, ששיחקה תפקיד מצמרר ויוצא דופן ב"6 פעמים".

"ג'ו + בל" מתמקד בשתי נשים צעירות; האחת, ג'ו שמה, היא ניו-יורקית לשעבר שבדיוק חזרה מתאילנד, שם ביצעה עסקת סמים. השנייה היא בל, צעירה חולמנית שבדיוק השתחררה ממוסד לחולי נפש. הסיטואציה בהן השתיים נפגשות היא ביזארית לחלוטין, ובאותה נשימה מקרית לחלוטין. בל מביטה על חלון דירתה של ג'ו מביתה, ומחליטה ללכת לשם. היא שוברת את החלון ונשכבת באמבטיה של ג'ו. ג'ו, מצידה, חוזרת לביתה אחרי שהעבירה את הסמים הלאה, ומוצאת את בל באמבטיה שלה. לאורך הלילה מאיימת בל שאם ג'ו תעזוב אותה היא תתאבד, וככה היא מצליחה לשכנע את ג'ו להישאר איתה. כשבל נרדמת יוצאת ג'ו לקנות סיגריה.

מתן, האקס של ג'ו, מחליט ללכת אל דירתה על מנת לקחת משם כמה דברים שלו. הוא נתקל בבל, שהעמידה פני ישנה, אבל בעצם, הייתה ערה ומצאה את האקדח של ג'ו. סיטואציה מוזרה בתוך הדירה מובילה את בל לירות במתן. ג'ו מגיעה לדירתה ורואה את מתן הגוסס. היא יורה בו ירייה אחת אחרונה, ומשם שני הצעירות נכנסות למסע מטלטל שישנה את שניהן.

רוני קידר ביימה את הסרט, כתבה אותו בשיתוף ושיחקה בו את התפקיד הראשי. היא עושה את זה מתוך אהבה לעשייה הקולנועית. כיוצרת, היא מצליחה לעשות סרט מוזר שלא מתכתב עם שום דבר שנעשה בארץ עד כה. זהו סרט ששואב אליו אלמנטים מהרבה דברים, ובאותה נשימה עושה הרבה דברים מקוריים. הוא לוקח שתי דמויות מעורערות וזורק אותן לתוך סיוט ביזארי שהן צריכות להתמודד איתו. הן בוחרות להתמודד איתו לא בלחץ ועצבים, אלא ברוגע ציני ואהבה שבא ממקומות לא צפויים. ג'ו ובל לוקחות את המצב בו הן נמצאות ועושות הכל כדי לצאת נקיות, אבל בדרך מתלכלכות לא מעט. התחנות בהן הן עוברות, הסיטואציות אליהן הן נתקלות והדמויות אותן הן פוגשות, יוצרות מארג אחיד ונדיר שהוא "ג'ו + בל".

User Posted Image

הדמויות הנהדרות מתכתבות נהדר עם משחק מצוין, שלמרות אי-מקצועיותו לכאורה, הוא הדבר שהכי מתאים לאווירת הסרט. רוני קידר משחקת את בל שהיא קשוחה, מגניבה, צינית ויותר מחושבת. רוני קידר מתאימה את עצמה לתפקיד בצורה נהדרת ואמינה, אבל לא כמו סיוון לוי, אותה אחת שהיממה אותו היום ב"6 פעמים", הצליחה להמם אותי בשנית. עם משחק עאלק רגוע וילדותי, הבעות פנים מיוחדות, ובעצם ההתנהלות וההתנהגות הכללית שלה כשחקנית וכאדם, היא מביאה מעצמה הרבה יותר לדמות שלה. היא כאילו לא אמינה, כאילו יותר מדי, אבל לא. המשחק שלה מדויק ואמין, והיופי שלה הוא מוזר ולא אחיד, אבל הוא פשוט מהפנט. רוני קידר וסתו דיוויס יוצרות דמויות משנה נהדרת גם כן, שהולכות יחד בצורה מעולה עם ג'ו ובל. זה גם השוטר החרמן, גם חברתה סוחרת הסמים של ג'ו, גם האשים בשדרות, כולם כתובים ומשוחקים בדייקנות שיוצרת דמויות מעניינות וכפיות, שנותנות לסרט הרבה יותר נפח.

ומעל לכל זה, מתנוסס סגנונו המיוחד של הסרט. "ג'ו + בל" נראה יותר כמו מעין מציאות הזייתית שמובאת לנו דרך ראות עיניהן של שתי צעירות מעורערות ומבולבלות, שתקועות עמוק בבור שהן לא יכולות לצאת ממנו. נקודת המבט הזו היא מבולבלת ומסויטת, וכך אנחנו כצופים מבולבלים עם ג'ו ובל, ופוחדים מהתוצאות הרות האסון שכנראה יגיעו עקב מעשה הרצח. אותה נקודת מבט מצולמת באי-מקצועיות נראית לעין, אך אי-מקצועיות זו היא הייחוד של הסרט. אותן זוויות צילום מוזרות, העמדת מצלמה לא שגרתית וצילום ריאלסטי ומלוכלך משהו, לא אסתטי, מביא לסרט בדיוק את הייחוד שחיפש. אל הצילום הנהדר של רון חיימוב מתחבר העריכה המצוינת לא פחות של דניאל קיסרי, שנתן לסרט טאץ' אינדי מצוין, כשהוא עורך אותו בדרך הכי לא ישראלית שיש [האנשים שראו את הסרט כנראה יבינו למה אני מתכוון]. אבל הסגנון הכולל של הסרט, אותו סגנון הזייתי-מציאותי משהו, קיבל נפח גם מהמוזיקה הנהדרת, בחירת שירים פשוט מושלמת, שהתאימה כמו כפפה לכל סיטואציה שהסרט יצר. המוזיקה, פשוטה ואינדית ברוחה, לא בומבסטית ורועשת, הולכת יד ביד בנוחות עם הסרט עצמו, לצד הצילום והעריכה הנהדרים הקובעים את הפן הויזואלי המפתיע והיפיפה.

"ג'ו + בל" הוא בעיקרו עבודת תסריט נהדרת. רוני קידר וסתו דיוויס עשו בחירות נהדרות לכל אורכו, ולמרות שהרחנו מקילומטרים את [ספוילר]סיפור האהבה בין ג'ו ובל [סוף ספוילר] הוא הצליח לא ליפול אל בורות הקלישאות והנוסחיות. הסיפור והמסע שעובר של שתי הדמויות המעניינות והסוחפות האלו מחזיק את הצופה מרותק את המסך, מופתע מכל תפנית עלילתית שקוראת כל הזמן. והנה עוד מעלה של הסרט, ממש כמו "Red State" של קווין סמית', כך גם "ג'ו + בל" מצליח לדחוק סרט קופצני ונהדר עם מלא תפניות מפתיעות בעלילה ומתח בפחות משעה וחצי, וככה לא למרוח אותו עד כדי כך שהוא כבר יאבד את הפואנטה שלו ואת הצופים.

בסופו של דבר, הסרט הוא בעיקר הוכחה ניצחת לכך שאפשר גם בלי הרבה כסף ובלי מימון של קרנות קולנוע שונות. רוני קידר השקיעה את כל כולה בסרט, מימנה אותו ללא עזרה של קרנות הקולנוע והתוצאה היא פשוט ממתק קולנועי מהנה ומיוחד, שמוסיף עוד ניצחון קטן לקולנוע הישראלי. זה מסוג הסרטים שצריכים להיות דוגמה ומופת לכל אותם אנשים שרוצים לעשות סרטים אבל לא מקבלים מימון. זה הוכחה ניצחת לכך שאפשר לעשות סרט טוב, ואפילו מעולה, אם תקציר זעום. הכל עצמאי, הכל מופק ומצולם לבד, ולמרות הקושי שבדבר, אפשר ליצור דברים טובים. ו"ג'ו + בל" הוא הדוגמה לכך. והוא גם הדוגמה שאפשר וצריך לעשות יותר סרטים כמוהו בארץ. יותר קומדיות פשע או סרטי אימה, אבל במידה הנכונה ובחכמה, אפשר בקלות לייצר סרטים שהם פחות "ישראליים" [קיבוץ, מלחמות, דת, שואה] ויותר פונים לאותו קהל בארץ ששכח שיש סרטים דוברי עברית. הצעה קטנה; אדפטציה לקומיקס "עוזי – אגדה אורבנית". זה יהיה אדיר.

אבל עזבו שטויות ומילים חסרות משמעות, "ג'ו + בל" הוא פשוט סרט כיפי ומלא פוטניצאל שכדי לראות רק בשביל להיות גאה בעשייה העצמאית בקולנוע הישראלי. כל הכבוד רוני קידר!

מודעות פרסומת

שני סרטי ה"שלגיה" כבר הגיעו למסכי הקולנוע בארץ ובעולם. הראשון מביניהם – "מראה, מראה" -, הגיע למסכינו אי שם במרץ, והראה לנו שלגיה חמודה וילדותית. השני – "שלגיה והצייד" – הגיע לקראת סוף יולי – או במילים אחרות; שבוע שעבר – והציג לנו שלגיה מבוגרת ואפלה, שהיא גם מאוד אדישה ומעצבנת. ועכשיו, הגיע הזמן להשוואות. איזה מסרטי "שלגיה" טוב יותר? 

בשניהם, הסיפור הוא בערך אותו סיפור, מכיוון שהם מבוססים על אותה אגדה של האחים גרים. יש מלכה רעה, את הבת החורגת החמודה שלה והרבה סכסוכים ביניהן. ב"מראה, מראה", עוזבת שלגיה מרצונה את הטירה, ורואה את כמה המצב גרוע בממלכה, והיא מחליטה לעזור לבני הממלכה המסכנים, ויוצאת לסוג-של קרב מול המלכה. לעומת זאת, ב"שלגיה והצייד" המלכה הרעה משלחת את הצייד האכזר אחרי שלגיה אל תוך נבכי היער האפל והמסוכן. אך, הצייד ושלגיה מחליטים לעמוד איתנים מול המלכה, ולנצח אותה.

איפה ששני סרטי "שלגיה" נופלים, זה בתסריט. ב"מראה, מראה" התסריט מאוד קיים, אך הוא מסורבל ונראה כנכתב בחיפזון. הסיבה לכך היא, כנראה, הרצון להיות הראשון במסכי הקולנוע בקרב ה"שלגיות". כל היבט תסריטאי בסרט נראה שנכתב במהירות על מנת לעמוד בלו"ז צפוף; אלמנט גדול מאוד מהאגדה המקורית, התפוח, נדחק לסוף הסרט והוצג בדרך מבולבלת ולא אמינה במיוחד. אבל בסופו של דבר, המעלה של "מראה, מראה" זה שהוא רוצה ומכוון להיות סרט אגדה קלאסי לילדים, וכך התסריט שלו נראה. מהבדיחות, האווירה וכתיבת הדמויות. כל השעשוע והילדותיות הזו שהוכנסה לתסריט, גורמים לתסריט להיראות עגול ושלם יותר.

ב"שלגיה והצייד" ניתן לפקפק בזה שיש בכלל תסריט. הרבה דברים קורים בסרט, הרבה סצינות יפיפיות, הבעיה היחידה ששום דבר לא קשור אחד לשני. זה נראה כמו אסופת סצינות לא מאוחדות ולא מגושרות, שנעשו ללא שום סיבה אמיתית. לעומת סרטו הנגדי, מנסה "שלגיה והצייד" בכל כוחו להיות סרט בוגר ואפל, עם קרבות אפים והתרחשויות מרשימות. אם באמת היה תסריט – ולא פשוט דף שכתוב עליו; "סצינה יפה כלשהי עם חיה" – זה לגמרי היה יכול להיות סרט כזה. אבל היעדר תסריט אמיתי – או קוהרנטי – גורם לסרט להיות צולע ולא מעניין, שממש כמו "פרומתימאוס", הוא בסך הכל ילדה יפה, אך ריקה וחלולה.

אם אנחנו כבר עוסקים בתסריטי הסרטים, הייתי רוצה לדבר על הדמויות, שבסרט אחד היו מבריקות ובשני נוראיות. ב"מראה, מראה", הוא שומר על רוח המקור מהסיבה הפשוטה שהוא מתנהל וכתוב ומעוצב כמו אגדה לילדים, וכמו שאגדה לילדים צריכה להיראות. וכך גם הדמויות שלו הן דמויות מאגדה לילדים. דמויות צבעוניות – באמת ובתמים צבעוניות – ומשעשעות, הכתובות נהדר, שהתסריט מעצב אותן בחסד. איפה שהעלילה נראית מסורבלת ומקרטעת, הדמויות נראות איתנות ושהרבה מחשבה הושקעה בהם.  שלגיה היא שלגיה, חמודה ויפה ושוחרת שלום, המלכה היא רעה ואכזרית בדרכה הילדותית שלה, הגמדים משעשעים וטיפשיים, וכולם נמצאים שם בחיוך על הפנים, משרתים את המטרה נאמה- סרט שמבוסס על אגדת ילדים שהוא גם אגדת ילדים. גאוני.

בדרך מאוד מוגשת וברורה, "שלגיה והצייד" נופל היכן ש"מראה, מראה" קם. הדמויות ב"שלגיה והצייד", וכמו הסרט עצמו, מנסים להיות בוגרים ורציניים, עם מבטים אטומים. וככה כותבים אותם התסריטאים – תסריטאים? -. אבל, בגלל שהתסריט והרעיון הכללי לא עובד, כך גם הדמויות לא עובדות. הן רדודות ולא מעניינות, הן מנסות להיות משהו שהן לא והן כתובות בצורה שפלה. שלגיה היא ממש לא שלגיה, היא אדישה בדרך מאוד מעצבנת – עוד מעט נגיע גם לזה -, הצייד מאיים, אבל הוא בסך הכל דמות של צייד לא מעניין במיוחד והמלכה היא קצת יותר מדי. אי האחידות של הדמויות והדרך הנוראית בהן הן כתובות, גורמות לסרט להיראות עוד יותר נוראי ממה שהוא, בשונה מ"מראה, מראה".

אם אנחנו נוגעים בדמויות, השחקנים שמשחקים אותם היוו בכל אחד מהסרטים נפילה וירידה גם כן. שלגיה; לילי קולינס, השלגיה של "מראה, מראה", היא יפיפייה, בעלת עיניים גדולות ופנים נעימות. היא חייכנית וחמודה ומתאימה כמו כפפה לשלגיה הילדותית, האגדתית והמקסימונת ש"מראה, מראה" מנסה להציג. לעומתה, קירסטן סטיוארט, כברת בלה סוון – ? -, כוכבת "דמדומים", היא השלגיה ב"שלגיה והצייד". זה לא שאני חושב שקירסטן סטיוארט לא מתאימה לשחק את שלגיה, אני לא חושב שקירסטן סטיוארט מתאימה לשחק משהו. בכלל. אי-פעם. היא שחקנית נוראית בעלת פנים אדישות והבעה מטומטמת ואטומה. שלגיה היא בטוח לא. המלכה; ג'וליה רוברטס, כמו לילי קולינס, פשוט, בצורה מושלמת, מתאימה לאגדה ילדותית ומקסימה. היא המלכה הרעה בדרך מאוד משעשעת וכיפית, שלא שוכחת להציג גם את הצד הרע, בצורה מאופקת וצרכנית באותה נשימה. שרליז ת'רון בתור המלכה הרעה היא מצוינת גם כן. אבל אל בגלל שדמותה שווה משהו, אלא בגלל שהיא שחקנית נהדרת שיכולה לעשות כל תפקיד כמעט, לפי דעתי. היא מלכה רעה מאוד, היא אכזרית והמבטים שלה פשוט מצמררים. חבל שהמלכה שכתבו לה כל-כך נוראית. מלבד שלגיה והמלכה, יש כריס המסוורת' בתור הצייד, הוא סביר לגמרי וגם הוא מביט באכזריות בעולם. ב"מראה, מראה" יש ארמי האמר בתור נסיך, והוא מתאים לאווירת הסרט. היו גם שבעה גמדים, ב"שלגיה והצייד" הם היו לא מעניינים, וב"מראה, מראה" כן. זה בערך מסכם את כל ה"מלחמה" הזו בין שני הסרטים. אבל יש עוד היבט אחד, שבו "שלגיה והצייד" יכול להתעלות על יריבו.

שני הסרטים שולטים בויזואלית ועיצוב אומנותי. ל"מראה, מראה" יש במאי ויזואלי מבריק, אחד בשם טארסם סינג. הוא כבר ביים יצירת מופת אחת ושמה "The Fall", ואת הגילטי-פלז'ר המנצח של שנה שעברה- "בני אלמוות". גם פה, טארסם ממש את חזונו הויזואלי, אבל בדרך שונה לגמרי מ"בני אלמוות". איפה שסרטו הקודם היה אכזרי ובוגר, הנוכחי הוא חמוד וילדותי. אבל ההברקות הויזואליות של טארסם, מעבר לכך שהוא במאי מצלמה ושחקנים בחסד גם בסרט הזה, הן דווקא בעיצוב האומנותי. ובדגש על עיצוב התלבושות של הדמויות; הכל מלא בצבעים, הכל ביזארי ולא אחיד,מעוצב בצורות משונות, וזה יוצר בגדים שהם ממתק לעיניים, שקשה להפסיק להסתכל עליהם. עיצוב העולם, כמו כל היבט בסרט, מעוצב כמו סרט אגדה לכל דבר, בין אם אלו הכרכרות, היערות או הטירה המקסימה. הכל אגדתי וילדותי ומעולה ויזואלית.

לעומת "מראה, מראה", לה יש במאי בעל ניסיון, ל"שלגיה והצייד" יש את רופרט סנסדרס, שזהו סרטו הראשון. אבל הוא במאי ויזואלי נהדר, ממש כמו טארסם. אולי הסרט כולו נעשה רק כתירוץ בשביל להציג את יכולות הבימוי שלו, כי כבר דיברתי רבות על היעדר התסריט. אבל הבימוי כן, והוא קיים מאוד. "שלגיה והצייד" הוא סרט כל-כך יפה, הוא מעוצב ביד אומן, בכל היבט ויזואלי; עיצוב החיות והיצורים עימם נפגשת שלגיה הוא מבריק ויפיפייה. הלוקיישנים נהדרים, בדגש על היער האפל. האפקטים מרשימים, וכולם משרתים את המטרה- הם אפלים. הכל מעוצב באפלה, בדרך מפחידה ומטרידה. אבל זה כל-כך יפה. זה סרט ויזואלי מופתי. אם מידת ההשקעה שהושקעה באפקטים, בלוקיישנים ובעיצוב האומנותי היו מושקעים גם בתסריט, זה היה יכול לצאת סרט נהדר. ועל זה אומר- חבל. מאוד.

בסופו של דבר, לשני סרטי ה"שלגיה" הבעיות שלהם, אבל "שלגיה והצייד" נופל להרבה יותר בורות מאשר יריבו. הוא מנסה ללכת למקומות שהוא לא יכול ללכת אליהם, הוא לא מעניין, הוא יותר מדי והוא מכוון גבוה מדי. "מראה, מראה" הוא פשוט יותר, ילדותי יותר וחמוד וכיפי הרבה יותר. בסופו של יום, אני מתסכל באיזה סרט נהניתי יותר או איזה סרט איתגר אותי יותר. שניהם לא אתגרו אותי כלל, אך "מראה, מראה" היה הרבה יותר כיפי, והוא שרטט לי חיוך ענקי על הפנים בסופו. לכן, עם חייבים את זה, הוא המנצח שלי.

פול תומאס אנדרסון הוא קולנוען גדול. הסרטים שלו – כן, גם זה עם אדם סנדלר – תמיד מעולים, תמיד כתובים במקצועיות דרוכה, תמיד מבוימים ומצולמים בצורה הטובה ביותר שהקולנוע מכיר. מבחינתי, תומאס אנדרסון הוא לא רק קולנוען גדול, אלא אחד הכי גדולים, ברמה שמתקרבת לענקים כמו סקורסזה ונולאן. בעקבות זאת, החלטתי להקדיש לו פוסט, או יותר נכון לשלושת הסרטים שלו שבגללם אני בטוח במה שאמרתי. שפול תומאס אנדרסון הוא אחד הבמאים/תסריטאים הגדולים בדורנו.    

"לילות בוגי" \ "Boogie Nights"

סרטו השני באורך מלא של פול תומאס אנדרסון הוא סרט שמבוסס על סרט קצר שלו, ומספר על דרק דיגלר, ברמן שגר עם ההורים שהמעלה היחידה שלו היא שיש לו איבר מין ענק – ויש לו מעט אזכורים ודיבורים על זה במהלך הסרט -. כאשר נראה ששום דבר כבר לא יסתדר לו בחיים, מוצא דרק דיגלר אור בקצה המנהרה החשוכה בדמות מפיק ובמאי סרטי פורנו מהמוכרים שיש. דיגלר עובר לגור עמו בביתו הענק, ומתחיל לחיות חיי הוללות עם שאר חברי הצוות והשחקנים של סרטי הפורנו של המפיק האגדי. או בקיצור- קורותיו של כוכב פורנו בשם דרק דיגלר.

מה שעושה את הסרט הזה לכל-כך טוב וכל-כך זכיר הוא דווקא הנושא המאוד טיפשי שלו. תומאס אנדרסון מטפל בנושאים האופפים את הפורנו – סקס, מסיבות, סמים ואף הפקת סרטים והקשיים הכרוכים בכך – בשלמות. הוא בונה סביבם את הסיפור הביזארי – אם כי מחושב – שלו וזורק לתוכו דמות ראשית מעורערת, שכשכל שהסרט ממשיך – כמו בלא מעט סרטים של פול תומאס אנדרסון – מתגלה כאדם נוראי, שהפרסום והכסף עלה לו לראש ושטף לו את המוח.

מסביב לדרק דיגלר, בונה תומאס אנדרסון דמויות עגולות ומעניינות – מיותר לציין שהן משוחקות בשלמות משהו בידי שחקנים נהדרים – ולכל אחד מהם בונה סיפור נפרד מהעלילה הראשית, אך לא מספיק גדולה בכדי שתשתלט עליה. בזכות כך, בזכות מוזיקה נהדרת המאפיינת את תקופת הסרט – שנות השבעים -, בזכות בימוי מוקפד וסיפור שככל שהוא ממשיך ומתפזר, רק נהיה טוב יותר, יוצר פול תומאס אנדדרסון את יצירת המופת הראשונה שלו.

"מגנוליה" \ "Magnolia" 

כשנתיים לאחר "לילות בוגי", חוזר פול תומאס אנדרסון עם סרט רב שאפתני ורב משתתפים, שאר כוללים את טום קרוז, ג'וליאן מור, ג'ון ס. ריילי, ווליאם  ה. מייסי, פיליפ סימור הופמן, פיליפ בייקר הל ועוד.

לא ניתן לכתוב תקציר ל"מגנוליה". טוב, זה אפשרי, אבל זה קשה מאוד. הסרט מתרחש אי-שם בסן-פרננדו ומספר את סיפורן של כמה דמויות, חלקן קשורות זו לזו וחלקן לא, או שהקשר ביניהם הוא על הגבול על הדק. לדמויות קורים דברים המשנים אותם, במהלך יום אחד. הדמויות הן אדם גוסס – שהיה בעברו מפיק טלוויזיה -, אשתו היפה, בנו – ביניהם איו קשר, אפילו לו טלפוני -, ואח מבית חולים העוזר לו. מלבדם, יש מארח בשעשועון טריוויה מצליח, ילד פלא גאון המשתתף בתכניתו ואדם מבוגר, שבעברו השתתף בשעשועון הטריוויה. ובנוסף, שוטר מעופף ומוזר ואישה, אותה הוא פוגש במהלך יום עבודה. כל הדמויות האלו, דבר מה גדול יקרה להם ביום הזה, שישנה את חייהם.

ב"מגנוליה" מוכיח שוב פול תומאס אנדרסון שהוא מספר סיפורים מבריק. תחילה, הוא בונה עולם משונה ופסטורלי בעמק בודד אחד בקליפורניה. זה לא מרגיש כמו עוד עיר קטנה, הנפח שתומאס אנדרסון נותן לעולם, נותן לו לפרוח ולהראות הרבה יותר מיוחד ממה שהוא באמת. בתוך העיר/עולם הזאת, הוא בונה דמויות רבות, שלכל אחד ואת מהם יש חיים שלמים, סיפור, ועוד דמויות המרכיבות את חייו. כל אחת מהדמויות הראשיות בסיפור הסבוך של פת"א (פול תומאס אנדרסון, בקיצור) עוזרות להרכיב את העולם השלם שיוצר הסרט, ובכך כל אחד ואחת מהם, נהיה יותר ויותר מעניין – ובאותה נשימה אנדרסון יוצר גם דמויות עגולות מאוד -, וזוכה להפיח חיים ורבדים חדשים בעולם שהוא "מגנוליה". כי הרי "מגנוליה", בסופו של דבר, הוא סיפור פשוט מאוד, המורכב מכמה סיפורים, שגם הם, למרות שלפעמים נראים ביזאריים, הם מאוד פשוטים. הסרט הוא סרט על אנשים ועל היחסים ביניהם ובין העולם שבחוץ.

ולמרות הפשטות הסיפורית לכאורה, "מגנוליה" מצליח ליצור פורטרט מדויק ומבריק של חיים, של אנשים, של אהבה, יחסים ומוות. כל אלה מאפיינים את הסרט, ובכל אלמנטים אלו משתמש פת"א כדי ליצור סרט שלם, שאפתני ומדויק, שמכוון גבוה- ומצליח לפגוע. ההופעה הנהדרת של כל אחד מהשחקנים, החוברים לתסריט שלם שהוא דוגמה לאיך תסריט מופתי צריך להיראות, מוזיקה נהדרת וכמובן- הבימוי של פת"א, מתחברים בשלמות שלווה אל כל מה שציינתי כבר, בכדי ליצור סרט מופתי ואנושי, שלמרות אורכו – שלוש שעות, אם תהיתם -, מצליח לשאוב אותך אל תוכו.

"זה ייגמר בדם" \ "There Will Be Blood" 

כשמונה שנים אחרי יצירת "מגנוליה", חוזר פול תומאס אנדרסון עם סרטו החמישי "זה ייגמר בדם". הסרט ממוקם בתחילת המאה הקודמת ומספר את סיפורו של דניאל פליינוויו. דניאל הוא "איש נפט", כמו שהוא מכנה את עצמו. יש לו עסק משפחתי, אותו הוא מנהל יחד עם שותפו ובנו בן העשר- HW, לקידוח ומציאת נפט. דניאל מתחיל להגדיל את העסק שלו ברחבי ארצות הברית של תחילת המאה העשרים, כשמגיע אליו אדם צעיר בשם פול, שמספר לו כי יש בקרקעות מסביב למקום בו הוא גר הרבה נפט. דניאל מגיע לאותו מקום – ליטל בוסטון – במסווה של צייד יחד עם בנו ומתיישב בבית משפחתו של פול. אחרי שנגלים הדברים, מגיעים דניאל ובעלי הקרקעות להסכם. דניאל קונה את הקרקעות ומתמסד בליטל בוסטון, שם הוא עוזר לקהילה לשגשג. אבל אין מה לעשות, כשמו של הסרט הוא- זה ייגמר בדם.

הסרט נפתח בסיקוונס של עשר דקות – אם אני זוכר נכון -, המועבר לנו ללא מילים, רק דרך דברים הקורים על המסך; אנשים נכנסים לבורות עמוקים על מנת למצוא נפט, אנשים אוכלים, אנשים מלוכלכים. הרבה קורה בעשר דקות האלו, אבל העיקר בו הוא היכרות ראשונית עם דניאל, גיבור הסרט. כבר מסיקוונס זה, אנו מגלים כי פת"א לא מוותר על הדייקנות הצילומית והחזון שלו. וכך ממשיך הסרט, מצולם בקפדנות עצבנית, מעוצב להפליא. פת"א בוחר לוקיישנים מרהיבים, אי-אשם במדברי ארה"ב. הכל יוצר סרט מרתק ויזואלית, למרות ששוב אותה מילה- פשטות. אין כאן פיצוצים – טוב, יש אחד, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון -, אין חייזרים, אין רובוטים ענקיים והאדמה לא נבקעת לשניים. הויזואליות של פת"א היא מיוחדת יותר, מרתקת הרבה יותר.

לצד החזון הויזואלי המבריק שלו, יוצר פת"א, כמו תמיד, סיפור עוצמתי בעל תסריט מפואר ומשובח. דמות אחת סוחבת את הסרט על גבה- דניאל פליינוויו. מסביבה, כולם צללים, כולם מנסים להיראות- ולא מצליחים. זו לא רק הכתיבה המעולה של פת"א, זה המשחק יוצא הדופן של דניאל דיי לואיס, המשחק בשלמות ובמופתיות אחידה את דמותו, בצורה כזו שהכניסה אותו במיידי אל הפנתיאון המוזהב, ששמור לשחקנים מבריקים כמוהו. הוא נוגח בצופים ובעצמו עם הופעה עוצמתית ובלתי נשכחת. קשה להתבלט ליד הופעה כמו זה שנתן דניאל דיי לואיס.

פת"א ממשיך לברוא דמויות שבריריות ומתוסבכות, שיוצרות עולם לא הגיוני בעולם הריאלסטי כביכול שבו מתרחש הסרט. דניאל פליינוויו הוא מסכה אחת גדולה של עצמו- לכאורה, הוא איש עסקים ואיש משפחה, שרק מחפש להגדיל במקצת את העסק שלו. אך, הוא נפש שחוקה שרק נראית אנושית וחיה. לצידו, עומד איליי, שהוא כביכול הקונטרה של פליינוויו- איש דת אכפתי הדואג לקהילה. אך גם הוא מפלצתי ולא אנושי בדרכו, מוזר ומעורער בנפשו.

הסיפור, התסריט, הצילום, הבימוי, המוזיקה – שהיא בעצם רעש מחריש אוזניים – וכל דבר בו, העשוי בקפדנות ומקצועיות, הופך את "זה ייגמר בדם" לקולנוע גדול ומופתי, עוצר נשימה ומרהיב. פול תומאס אנדרסון מוכיח בסרט זה שהוא לא במאי נהדר, תסריטאי מכשמו ומעלה או מספר סיפורים מחונן, אלא שהוא קולנוען עוצמתי, החוקר את נפש האדם והשפעת הסביבה עליה, שנוגע בכל נושא אפשרי כמעט בכל סרט שלו, קולנוען שיוצר קולנוע מפואר, קולנוע שבשבילו המציאו את הקולנוע. "זה ייגמר בדם". סרט העשור שלי.

"המאסטר", סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון יוצא בחודש אוקטובר הקרוב. לפ הטריילרים נראה כי אנדרסון חוזר לעולם דומה לזה של "זה ייגמר בדם", עם דמויות שהן בעצם נפשות מעורערות, וחקר נפש האדם ותהליך שחיקתו. ואם לומר במילים פשוטות יותר, נראה כמו סרט מבריק ומופתי. ואולי הפעם חברי האקדמיה היקרים יזכרו לתת את פרס האוסקר לפול תומאס אנדרסון. אולי.

בימוי: טים ברטון. 

תסריט: סת גרהאם סמית', מבוסס על סדרת טלוויזיה שנוצרה בידי דן קארטיס. 

שחקנים: ג'וני דפ, אווה גרין, מישל פייפר, בלה היתקוט, קלואי מורץ, גוליבר מקגרת, ג'וני לי מילר, ג'קי ארל היילי, הלנה בונהאם קרטר.

אני רק בן חמש-עשרה ואני מכיר את טים ברטון רק שבע שנים. בפעם הראשונה שנפגשתי בפלא ביזארי שהאדם הזה עשה היה זה ביום סגרירי אי-שם ב – 2005, כשהלכתי לצפות ב"צ'ארלי בממלכת השוקולד". זה היה וזה עדיין סרט מופלא בעיניי. ב – 2005 ראיתי סרט נוסף של ברטון, "חתונת הרפאים", סרט שנכנס לתוכי עד כדי כך שאני מוכן לחזור ולצפות בו  בכל עת. כמה שנים מאוחר יותר אני ואחי החלטנו להתיישב ולצפות בכל הסרטים של ברטון שעוד לא ראינו. היומיים וחצי היו החוויה האדירה ביותר שחוויתי עם במאי. פשוט התאהבתי בו. כששמעתי שהוא עושה אדפטציה ל"אליס", אני אגיד את האמת, מאוד התלהבתי. חשבתי שאם מישהו יכול לעשות פלאים עם הסיפור הביזארי הזה, זה ברטון. התיישבתי בקולנוע כשאני מצפה לעוד פלא מבית היוצר של הבמאי האהוב עליי. התאכזבנו (אני ואחי) לגלות כי מדובר בסרט נוראי. אבל, שנתיים לאחר מכן, אני ואחי התייצבנו עוד פעם בסרט של ברטון, מצפים לאכזבה לאור המון ביקורות סבירות או שליליות. בסוף הסרט, אני לא אשקר, חיוך היה מרוח על פנינו.

"צללים אפלים" מתחיל בשנת 1760, כשברנבאס קולינס מסביר לנו על עסקי משפחתו, איך הם גדלו ואיך הם בנו את קולינווד. אחרי זה, אנו רואים את ברנבאס כאדם מבוגר בטירת קולינווד, "משתעשע" עם משרתת הבית. אך הוא דוחה אותה בשביל אהובתו האמיתית – בז'וז'ט. אך, לצערו של ברנבאס, אנג'ליק מתגלה כמכשפה, והיא רוצחת את הוריו של ברנבאס, מתוך קנאה ונקמה. לאחר מכן, היא גורמת לאהובתו של ברנבאס להתאבד. ברנבאס קופץ אחריה, אך לא מת, מכיוון שאנג'ליק הפכה אותו לערפד בן-אלמוות. עכשיו, היא משלחת אחריו את כל אנשי קולינספורט בטענה שהוא מפלצת. הם כובלים אותו בתוך ארון קבורה.

כל זה קורה במשך לא יותר מחמש דקות נהדרות ומוזרות כמיטב המסורת של טים ברטון. לאחר מאתיים ושתיים-עשרה שנים – שנת 1972 – נותרו רק ארבע בני קולינס; אליזבת', הבת שלה קרולין, אח של אליזבת', רוג'ר ובנו, דיוויד. בטירת קולינווד, חיים מלבדם עוזר הבית ווילי, עוזרת הבית הקשישיה גברת ג'ונסון, והפסיכאטרית של דיוויד המתוסבך, ד"ר הופמן. אל הבית מגיעה ויקטוריה ווינטרס, צעירה יפיפייה, אשר מגיעה בשביל להיות האומנת של דיוויד.

במהלך חפירות באזור היער של קולינספורט, מוצאים את ארון הקבורה של ברנבאס. העובדים במקום פותחים את הארון, ובו ברגע ברנבאס הורג את כולם, מכיוון שהוא צמא. כעת, ברנבאס מתחיל לטייל בעיר, מגלה שהדברים קצת השתנו. בסופו של דבר,  הוא מגיע לטירת קולינווד, שם הוא משכנע את אליזבת' שלמרות שהוא ערפד הוא לא יפגע באף-אחד מבני המשפחה ושכעת הוא רוצה להיות חלק מהמשפחה. אבל יש בעיה אחת, מעבר לכך שהוא ערפד- אנג'ליק גם כן חיה בקולינספורט, והיא מנהלת את החברה שעובדת נגד משפחת קולינס.

"צללים אפלים" מבוסס על אופרת סבון בעלת מאות פרקים. אני לא יודע אם ברטון ניסה לדחוס את כל מאות הפרקים האלו לסרט בודד אחד, אבל זה מרגיש ככה לפרקים. קורה בסרט הזה כל-כך הרבה, ובלי הרבה הסברים הגיוניים. דברים מוזרים פשוט קורים. לקראת הסוף מנסים לתת איזשהו הסבר, אך הוא לא משכנע במיוחד. בכל מקרה, כל הביקורות השליליות על הסרט, הנקודה הבולטת בהם הייתה תסריט מקושקש ומחורר. אני לא יכול שלא להסכים עם הביקורות הללו, מכיוון שלסרט אין באמת כיוון מסוים. הוא מרגיש כמו משולש אהבה בין ערפד, מכשפה וילדה מוזרה, שמסביב יש את ההוויה המשפחתית המשעשעת של משפחת קולינס ועוד איזה סיפור על ניסיון של המשפחה לחזור לגדולתה. האחרון לא מעניין בכלל, והוא גם לא מעניין כנראה את ברטון, שבחר להשאיר את התסריט בחוץ ולהתרכז על הוויה משפחתית, בדיחות של-אדם-שחי-בעבר-מגיע-לעתיד, ומשולש אהבה ביזארי ולא מאוד הגיוני. אבל, אני לא מסכים שלתסריט אין את המעלות שלו. כל הדמויות עשויות וכתובות טוב, לרוב המילים שיוצאות מפיהן מצליחות להצחיק, לשעשע  או לפחות להעלות גיחוך.

חוץ מזה, הסרט מתהדר בקאסט נהדר ועיצוב אומנותי מבריק. מעבר לכך שג'וני דפ משחק ערפד על סמים בצורה יותר טובה ממה שהוא משחק שודד ים על סמים, הוא פשוט משחק מעולה, פשוט כיף לראות את השחקן הזה משחק. מלבדו מישל פייפר מזכירה לנו למה אנחנו כל-כך אוהבים אותה, הלנה בונהאם קרטר ממשיכה להוכיח כי היא אחת מהשחקניות הנהדרות שיש היום להוליווד להציע, ג'קי ארל היילי, שמשחק את עוזר הבית השיכור, עושה תפקיד נפלא גם כן. אווה גרין ובלה היתקוט היוו את מושא אהבתו של ברנבאס, ושניהן מעולות. גרין סקסית ומפתה מתמיד והיתקוט מופנמת, מוזרה ובעלת עיניים גדולות החודרות לנשמה. או לפחות לנשמה שלי, כי מהצפייה בסרט היא מבחינתי אחת מהשחקניות היפות בעולם.

וכמו שאמרתי, העיצוב האומנתי בסרט הוא פשוט מבריק. הירידה לפרטים בעיצוב הבית, עיצוב החדר של קרולין, עיצוב העיירה, הכל מדויק להפליא. הסטים ועיצוב הלוקיישנים בסרט הוא ממתק לעיניים. מעבר לכך, עיצוב הדמויות הצבעוני – מהאיפור המוגזם של ג'וני דפ, החיוורות המוגזמת של בלה היתקוט, הבגדים של הדמויות ושיערה המשעשע של הלנה בונהאם קרטר – מזכיר לי למה אני אוהב לבוא לסרטים של ברטון. הכל, לצד האפלה ששוררת בסרטיו, צבעוני ומרהיב עין.

אך, בסופו של דבר, הכל נופל וקם בתסריט. ולמרות הכל, התסריט של "צללים אפלים", או אולי אפשר להגיד חלקיו והרעיון הכללי של הסרט, לא טובים. אהבתי את משולש האהבה, אהבתי את ההוויה המשפחתית, ואהבתי את זה שטים ברטון החליט להתפרע לגמרי ונתן לנו סוף מבריק, ביזארי ומטריד, אך לא היה לסרט כיוון. לא היה לו מטרה או רצון להגיד משהו. זה נראה, בסופו של יום, כסרט שטים ברטון עשה בשביל לרצות את טים ברטון. אבל, במקום כלשהו, בעיקר אחרי צפייה שנייה בסרט פה בברזיל – שכללה סאבווי לפני הסרט וישיבה בבר בו שתיתי גווארנה אחריו – הגעתי למסקנה שאהבתי מאוד את הסרט. אולי באמת משהו דפוק אצלי, כי לאחרונה אני אוהב סרטים שאחרים שונאים – "קוסמופוליס", "עץ החיים" ועכשיו "צללים אפלים" -, אבל היה פשוט כיף לצפות בסרט הזה. הוא היה מהנה ומצחיק, למרות שהיה צורם לראות שלטים ברטון כבר לא אכפת מהתסריטים שהוא בוחר לעשות. וגם בעוד כמה חודשים, כאשר יצא "פרנקנוויני", אני אתייצב בקולנוע ואקווה שאולי הפעם ברטון באמת העיף מבט בתסריט ולא רק דאג שיהיו כמה סצינות שהמעריצים יאהבו.

חדשות משמחות!

לכל קוראי הבלוג, יש בפי הודעה משמחת!

הגעתי למסקנה כי בלוג אחד גם לסרטים וגם לסדרות זה קצת יותר מדי. הרי יש כל-כך הרבה על מה לדבר ועל מה לכתוב על שני הנושאים הללו, שזה קצת אידיוטי לכתוב/לדבר עליהם בבלוג אחד קטן ומסכן. כך שהחלטתי לפחות בלוג נוסף, בו אני אפרסם ביקורות/מאמרים/חדשות על סדרות, כך שהבלוג בו אתם קוראים עכשיו – הביקורת מכה שנית – הוא כעת בלוג אקסקלוסיבי רק לסרטים. כל המאמרים/חדשות/ביקורות שהתפרסמו פה בבלוג יועברו לבלוג החדש ביומיים הקרובים, וימחקו מכאן. הבלוג החדש נקרא "לבקר את הטלוויזיה", ואתם יכולים להיכנס אליו כבר עכשיו, דרך הקישור הזה- http://reviewthetv.wordpress.com/.

ובאותה נשימה ארצה להודיע כי אני כעת מבקר את משפחתי בברזיל, לכן הבלוג יעודכן במידה מאוד מועטה החודש הזה, אם בכלל. שלא תחשבו ששכחתי את הבלוג, אלא פשוט שאין לי זמן לשבת על המחשב ולכתוב ביקורות.

בימוי: ג'יימס מת'ר וסטפן סנט. לגר. 

תסריט: ג'יימס מת'ר, סטפן סנט. לגר ולוק בסון. 

שחקנים: גיא פירס, מגי גרייס, וינסנט רייגן, ג'וזף גילגאן, פיטר סטורמרה, לני ג'יימס.

"נעולים" הוא הסוג החדש של הטראש. במקום שפעם היו סרטי הטראש סרטים דביליים וזולים, שכל פיצוץ בהם היה נראה מזויף בצורה מגוחכת, היום סרטי הטראש הם עדיין דביליים מאוד, רק שהיום מושקעים בהם יותר כסף, הכל נראה יותר אמיתי ויותר אמין וכל פיצוץ נראה כמו פיצוץ. לצד כל הזבל ההוליוודי שמושקעים בו מאות מיליוני דולרים, בדוגמאת "רובוטריקים" ו"באטלשיפ", אדם אחד לקח על עצמו לעשות טראש שהוא מאה אחוזים וללא שום ערורין- טראש, שמודע לעצמו טוב מאוד, אבל שהוא לא סתם זבל, אלא גם מהנה מאוד. האדם הוא לוק בסון וחברת ההפקה שלו- EuropaCorp.

"נעולים" מעמיד במרכזו כמה דמויות, שסיפורם מתנקז אל בית הכלא אמ.אס 1. סנואו הוא סוכן CIA לשעבר, שמואשם ברצח של סוכן כלשהו, רצח שהוא לא ביצע. ראשי הסוכנות מחליטים לשלוח את סנואו לבית הכלא אמ.אס 1, הכלא השומר ביותר אי-פעם, שממוקם – חכו לזה – בחלל. באותו הזמן, נוסעת בתו של נשיא ארצות הברית לאותו בית כלא, על מנת לבדוק אותו, איך הוא מתנהל ואת האסירים שלו (שנמצאים בהקפאה). הסוהרים מוציאים מהקפאה את האסיר היידל, על מנת שבתו של הנשיא- אמילי, תוכל לבחון אותו. במהלך החקירה, הוא גונב לאחד השומרים של אמילי את רובהו, משחרר את כל האסירים, שמשתלטים על בית הכלא. כששומעים על כך בכדור הארץ, מחליטים לנגרל ושאו, שני סוכנים וותיקים שעמדו בראש חקירתו של סנואו (לא ברור מה בדיוק המעמד שלהם, אך ניתן להבין שגבוה מאוד), לשלוח את סנואו עם מטרה אחת ברורה לאמ.אס 1- להציל את בתו של הנשיא.

כמו שכתבתי רבות בפסקה הראשונה של הביקורת, "נעולים" הוא טראש. הוא לא סרט חכם במיוחד – למען האמת, יש בו לא מעט קטעים דביליים ולא הגיוניים מהרבה בחינות – אך הסרט משתמש בדביליות שבו לטובתו. הוא לוקח את הדמויות שלו ברצינות, לא את הסיפור שהוא מספר ובטח שלא את הצופים שלו. אבל הרי בשביל זה יש טראש. וכל שנה, אנחנו מקבלים אולי טראש אחד שבאמת מגיע לו התייחסות כלשהי. ו"נעולים" הוא אחד מסרטי הטראש הטובים של השנה.

האמת היא, שאחת הסיבות הבולטות ביותר ש"נעולים" הוא סרט טוב זה שיש לו שלוש דמויות נהדרות, שהן ראשיות יחסית; סנואו, אותו מגלם גיא פירס, שחקן שאני מאוד אוהב, כנראה בגלל התפקיד המצוין שלו ב"ממנטו" של נולאן. דמותו של פירס תופסת את מקומו של הגיבור שלא שם זין על אף-אחד, מעשן, בעל כל הפאנץ'-ליינרים, מין באד-אס שהורג את כולם ושהגיבורה שונאת, אבל באמת אוהבת. אין ספק שהדמות הנוסחתית מאוד הזאת – ובעלת השם המאוד אידיוטי אך המאוד מגניב סנואו – משתפרת בזכות כתיבת פאנץ'-ליינרים מצוינת של התסריטאים, בזכות משחק נהדר של גיא פירס ובזכות הדינמיקה שלו עם דמותה של בת הנשיא. שני הדמויות האחרות הן אלכס והיידל, שני הדמויות שתופסות את משבצת הרעים בסרט. היידל הוא מין מאפיונר מחושב שמנהל את ההשתלטות של האסירים על בית הכלא, כזה שיש בו מין חמלה בלב, ושהורג רק שצריך. לעומתו, היידל הוא צעיר מקועקע ומצולק, שהורג כי כזה כיף הוא כי הוא לא יכול להשתלט על הדחף להרוג באותה השנייה. הקונטרה בין שתי הדמויות הללו היא נהדרת, וכך גם הדינמיקה ביניהן. ג'וזף גילגאן, שגלם את דמותו של היידל, צריך לפחות להיות מועמד לאוסקר על תפקידו, כי בחיי שכבר הרבה זמן לא ראיתי מישהו שמשחק משוגע טוב ממנו. לצידו, כאלכס, משחק וינסנט ריגן הנפלא גם כן.

הסיבה השנייה המאוד בולטת שבגללה מצליח "נעולים" להיות טוב, הוא האקשן המצוין שיש בו. לא פיצוצים, לא גורדי שחקים שמתמוטטים, לא רובוטים ענקיים וגם לא ערים שנמחקות מהפה. האקשן ב"נעולים" הוא קטן יותר. הוא ברובו מתרחש בתוך בית הכלא, כלי הנשק הם סכינים, רובים או הידיים. דמויות מתות על ימין ועל שמאל, ואין הרבה ייחוד במה שקורה. אך כאן מונח, באיזשהו מקום, הגאונות של הסרט. לבחור את מיקום הסרט במקום אחד, בתוך בית כלא, עם אסירים מטורפים שרעבים לרצח ודמות אחת שעל גבה להרוג את כולם. זו לא באמת גאונות, כי הרי הסרט הוא מאוד דבילי, אך זה מהנה. אבל, הסיפור והדמויות הנוסחתיות מאוד של הסרט לא משאירות מקום למתח, וכאן הוא נופל. לצופה לא באמת אכפת מה יקרה לדמויות בסרט, כי בסרט כמו זה, הטובים מנצחים, האישה תמיד ניצלת, והרעים תמיד מתים. הדרך היא כיפית ועקובה מדם, אך התוצא הסופית היא עוד סרט אקשן לא זכיר במיוחד.

אך בכל זאת, למרות שכנראה בעוד חודש-חודשיים לא תזכרו מה בדיוק קרה בסרט, מי היו הדמויות, מה היו "פיתולי העלילה" ומי בדיוק הרג את מי בסוף, שווה לפנות שעה וחצי בשביל "נעולים". לקחת כמה חבר'ה, קצת נשנושים ולבוא במודע כי זה לא סרט חכם או מיוחד, אבל סרט כיפי מאוד, מצחיק לעתים ובעל אקשן טוב.

תסריט ובימוי: בובקאט גולדוויט. 

שחקנים: ג'ואל מוריי, טארה ליין באר, מקנזי ברוק סמית', מלינדה פייג' המילטון.

ואם כבר בטראש עסקינן, מתחת לאף שלנו התבשל לו אחד מסרטי הטראש לא הטובים של השנה, אלא אחד מהטובים אי פעם. ואם נוציא אותו רגע מתחום הטראש, הוא גם אחד מהסרטים המבריקים שכנראה לא תראו השנה, והפאשלה הגדולה ביותר של מפיצי העולם. אז, לצד הטראש המתוקצב של לוק בסון, פעל לו בשקט מתחת לרדאר העולם בובקאט גולדוויט, ויצר את "אלוהים יברך את אמריקה" (שם לא רשמי בעברית), אחד מסרטי השנה שלי, וללא ספק הסרט הטרנטינואי-שלא-בוים-בידי-טרנטינו מהטובים אי פעם.

"אלוהים יברך את אמריקה" מספר את קורותיו של פרנק, אדם בגיל העמידה שמעביר את לילותיו בצפייה משועממת ונרגזת בטלוויזיה ואת ימיו בעבודה סביב צעירים מעצבנים. יום אחד, פרנק בא לעבודה ומעביר ביקורת חריפה על תרבות הבידור והטלוויזיה באמריקה באוזני אחד מעמיתיו לעבודה, אחרי צפייה בתכנית "הכוכב הבא של אמריקה", תכנית מוזיקה, בא הופיע אדם צעיר שיש לו כנראה פיגור כלשהו, ושבגלל שאין לו כשרון שירה, ירדו עליו קשות וצחקו עליו. פרנק מזומן למשרדו של הבוס שלו, שמפטר אותו. לאחר מכן, מודיעים לפרנק שהוא חולה סרטן ושהוא עומד למות וגם, גרושתו מודיעה לי שהיא מתחתנת ובתו לא רוצה לראות אותו. במהלך הלילה, צופה פרנק בתכנית ריאלטי בה הוא רואה ילדה עשירה ומפונקת, שמקבלת מכונית במאות אלפי דולרים, אך עדיין עצבנית מכיוון שזה לא בדיוק מה שהיא רצתה. פרנק הולך אל בית ספרה של הילדה ורוצח אותה. לרצח עדה נערה אחרת בשם רוקסי, שמחליטה להצטרף אל פרנק במסע הרצח שלו, בו הם ירצחו את האנשים שהם הדוגמא לכל מה שרע באמריקה.

"אלוהים יברך את אמריקה" הוא בעיקרו ביקורת חריפה על כל מה שרע באמריקה, בין אם זה האנשים שחיים בה, התרבות שבה ולמה שהיא הפכה. התסריטאי והבמאי, בובקאט, מביע את דעותיו המהפכניות והקשות על אמריקה דרך דמותו של פרנק, המגולמת בשלמות עצבנית בידי ג'ואל מוריי. דמותו של פרנק הוא הדוגמא לאמריקה של פעם, אדם שמתגעגע למה שהיה ובוכה על מה שקורה ועל מה המדינה שלו הפכה להיות. דמותו כתובה בצורה מעט פוליטית, שהרבה מהדברים שהוא אומר נשמעים כמו נאום, למעט הדיאלוגים שלו עם רוקסי, בהם דמותו של פרנק היא יותר אבהית. בצדו השני של הסרט, עומדת רוקסי, שדמותה היא הדוגמא לאמריקה החדשה, אך שנשאר בה עוד קצת מפעם. רוקסי כנראה נוצרה על מנת שיהיה לסרט צד יותר משעשע ויותר צעיר, שהצופים הצעירים יוכלו להתחבר לצד נאומיו הפוליטיים של פרנק. רוקסי היא נינוחה יותר, רק מחכה ללחוץ על ההדק ולהתחיל להרוג את כולם. טארה לינה בר, שמגלמת אותה, היא אחת מההפתעות הגדולות של השנה (כמו הסרט עצמו), כשהיא עושה את דמותה של רוקסי, בדומה לג'ואל מוריי, בצורה פנטסטית וקומית משהו.

הסרט מודע טוב מאוד כי הוא יהיה נאהב בעיקר או על-ידי צעירים שמרגש אותם לראות רצח המוני בסרטים ואו על-ידי אנשים שיבינו ויערכו את דעותיו הפוליטיות של התסריטאי והבמאי, שמובעות לנו דרך פרנק. אבל, "איאא" (הקיצור לשמו של הסרט) הוא טראש גם כן. הוא טראש חכם מאוד ולפעמים אף יומרני בדרכו שלו, אך הוא טראש. יש בו גם את דבריו הלא הגיוניים שלו, וחוץ מפרנק ורוקסי, כל הדמויות בו הן טיפשיות וחסרות ערך. וגם, "איאא" הוא טראש מהסוג הישן, הלא מתוקצב, הזול שלפעמים היריות בו לא נראות כמו יריות, ולפעמים אנשים שנפגעים מכדור לא מדממים ופשוט נופלים. אבל, לעומת אנשים אחרים שבטח יחשבו כי אם היה לו יותר תקציב הוא היה יוצא טוב יותר, אני חושב שכאן מונח היופי של הסרט. דווקא בזול ובלפעמים לא אמין.

בסופו של דבר, "אלוהים יברך את אמריקה", כמו שכתבתי, הוא אחד מסרטי השנה שלי. הסרט מוכיח כי אפשר להיות גם חכם וגם טיפשי, ולעשות את זה בצורה מיוחדת וכיפית. בובקאט גולדוויט יצר סרט אלים ומשונה, עם דמויות מוזרות, הרבה רצח וביקורות חריפה, קשה ונוקשה על אמריקה העכשווית. אבל מעבר לכך, הוא יצר סרט מעולה. לא סתם סרט שנהנים ממנו קצת ואז שוכחים, אלא סרט שנהנים ממנו המון ולוקחים ממנו המון, ושיותר חשוב- זוכרים להרבה זמן.

בימוי: דיוויד מקנזי. 

תסריט: תומאס לווריט. 

שחקנים: לוק טריידוואי, נטלי טנה, רוץ גדמנית', מת'יו ביינטון, אליסטר מקנזי, קארי קורבט.  

במרכזו של "רוצה אותך במקום" עומדת איתנה המוזיקה. כמו הכוח בסרטי "מלחמת הכוכבים", כך המוזיקה ב"רוצה אותך במקום" היא סביבנו, בתוכנו והיא מה שעושה אותנו. אני, כצופה, לא ממש ראיתי סרט, ראיתי יותר אסופת חוויות של שני אנשים שקרה להם דבר מוזר בפסטיבל רוק מאוד אדיר בבריטניה. והפסטיבל הזו הוא חוויה מדהימה, בעלת מוזיקה מחשמלת, אווירה נהדרת, אנשים יפים ושחקנים מצוינים. אבל זה רק מה שנראה מבחוץ. כי בכל זאת, שילמתי בשביל לראות סרט. אז בואו נעזוב בצד רגע את הדבר הנהדר הזה שנקרא מוזיקה, ואת הרגשת החולמניות משהו שהפסטיבל הזה משאיר אותך בו, וננסה להבין מה באמת קורה בסרט. והאם הוא באמת היה שווה את הכסף, או יותר מדויק- את היציאה מהבית.

במרכז הסרט "רוצה אותך במקום" עומדים אדם ומוראלו. לשניהם יש להקות, ושניהם פוקדים את פסטיבל הרוק המאסיבי בבריטניה. וגם, שניהם נפגשים כאשר אדם מגיע לפסטיבל, רבים, ואז  משום-מקום מגיע אדם כושי, אוזק את שניהם אחד לשנייה וכעת עליהם להסתובב כך יחד, כבולים זה לזו, בפסטיבל, עד שילמדו להיסתדר. במהלך היום והלילה בו הם אזוקים האחד לשנייה, לומדים אדם ומוראלו על הדברים השונים שבהם, הדברים הדומים, הדברים הטובים, הדברים הרעים, ובעיקר, מעצבנים זה את זו, וגורמים כל אחד לבן/בת זוגו/זוגתו לקנא.

על "רוצה אותך במקום" שמעתי לראשונה בעת הצפייה הראשונה שלי ב"ממלכת אור הירח" בקולנוע לב בתל-אביב. ראיתי את הטריילר לסרט, אך לא מאוד התרכזתי במה קורה בו, אולי בעיקר בגלל ההתרגשות לסרט שאני עומד לראות. אבל אני כן זוכר שהייתה מוזיקה טובה ושראיתי את טונקס מ"הארי פוטר" בבגדים היפסטריים שרה באיזה פסטיבל. אחרי הרבה וויכוחים, הצלחתי לשכנע חבר טוב שלי לבוא איתי לסרט. חווית הצפייה בסרט דמתה מאוד לחווית הצפייה בטריילר; אני זוכר הרבה מוזיקה טובה ואת טונקס מ"הארי פוטר" בבגדים היפסטריים שרה באיזה פסטיבל. יש לסרט עלילה – כמו שקראתם פסקה אחת למעלה – אך כמו שהצלחתם להבין, היא לא חשובה במיוחד, או יותר נכון- לא מעניינת במיוחד. יש בסרט הקצרצר הזה לא מעט דמויות, וגם סיפורי משנה, לצד שני הגיבורים שלנו וסיפורם, אך גם אלו לא מעניינים במיוחד. הדבר הטוב ביותר בסרט הוא החלטתם של הבמאי וצוות ההפקה לצלם את הסרט באמת בפסטיבל רוק בבריטניה. כן, האנשים – רובם – שראינו על המסך היו שחקנים ומה שהם אמרו היה מתוסרט, אך רואים בבירור כי הבמאי – דיוויד מקנזי – השתמש בכל מה שהפסטיבל יכל להציע לו – מאנשים עד למוזיקה ודרך המתקנים בפסטיבל – לטובתו, כך שלסרט יש אווירה אותנטית נהדרת.

הדרך בה בוחר מקנזי לצלם את הסרט היא בדרך מאוד דוקומנטרית. הצילום לא נראה מקצועי כלל, אין שימוש מיוחד במצלמה, וזה נראה כאילו איזה בחור לקח את המצלמה שלו והתחיל לעקוב אחרי אנשים אקראיים בפסטיבל. אך הדרך צילום הזו מתחברת טוב מאוד לאווירה האותנטית של הסרט, כך שבסופו של דבר זה כלל לא מפריע.

מעלה נוספת של הסרט, לצד לא מעט בעיות, היא הליהוק הנהדר. ובדגש על ליהוקם של שתי הדמויות הראשיות של הסרט. לוק טריידאווי משחק את דמותו של אדם, מוזיקאי צעיר, מקועקע שנראה כי מבלה את רוב יומיו – ולילותיו – במסיבות, עשיית מוזיקה ועישון הסמים, אך ככל שהסרט מתקדם, אנו לומדים לגלות כי יש הרבה יותר מתחת למסכה של המזיקאי הטיפוסי, שהוא מחפש מישהי שהיא יותר מרק פנים יפות שתהיה איתו, הוא מחפש קשר. לצידו מככבת נטלי טנה, שדמותה מארלו היא מוזיקאית צעירה גם כן, בתחילת דרכה, היפסטרית משהו, בעלת נפש ילדותית שנראה כי מחפשת את הריגושים הקטנים של החיים. החיבור בין שתי הדמויות הראשיות הללו, בין שני השחקנים המעולים והלא מאוד מוכרים הללו, הן הדבר שהצליח להציל קצת מהסרט. מעבר למשחק מעולה, יש כאן דינמיקה מעולה בין שחקנים, שמועברת בצורה כזאת אל הדמויות שהם מגלמים.

אין ספק שכל מילה שיוצאת מפיהם של הדמויות היא לא אמינה כלל – וזה, אגב, לא אשמת השחקנים, שעושים את עבודתם נאמנה -, ושהסיפור הוא נדוש, חסר מעוף, נוסחתי ומאוד צפוי, אך הסרט  יוצר מהסיטואציה הלא הגיונית והדי טיפשית הזו, סיפור חמוד מאוד, של אהבה צפויה, בין שתי דמויות, שהדבר שמחבר אותן אחד לשנייה ומחבר אותן לעולם, זה המוזיקה. או יותר הנכון- המוזיקה שהם עושים ביחד. הרי בשביל זה אנחנו פה, המוזיקה. והמוזיקה הזו מחברת את הדמויות הלא סבירות והלא מעניינות ואת הסיפור הצפוי, ועושה מהן משהו טוב יותר ממה שהן באמת. הרי "רוצה אותך במקום" הוא לא סרט טוב, אך המצב הזה בו מוצאים עצמם הגיבורים, טיפשי ככל שהוא יהיה, הוא מיוחד, כך שגם הסרט, טיפשי ככל שהוא יהיה, הוא מיוחד.  בתור סרט דוקומנטרי שעוקב אחרי קורותיהם של שתי להקות בפסטיבל מוזיקה, "רוצה אותך במקום" הוא די טוב. בתור פרסומת לפסטיבלי מוזיקה הוא מצוין. אבל בתור סרט עלילתי ומתוסרט, הוא לא משהו. למרות המוזיקה הטובה.